• For the first time ever, excerpts from Inbal Perlmutter's personal diaries are revealed
Testimonies of those closest to her paint a beautiful, delicate but disturbing portrait of one of the most beloved and respected musicians who worked here
"The Witches" drummer Yael Cohen: "We were at rehearsals for a show and she had all kinds of delusional phrases that you don't know how to eat them, and then, instead of the show, we buried her"
Yifat Netz and Yael Cohen vividly remember October 1, 1997, New Year's Eve <>. They were on their way to holiday dinner with their families and passed almost simultaneously by the wreckage of a vehicle, the entire front of which had been destroyed. Within minutes, the shock of seeing the wreckage of the car would be replaced by a feeling of suffocation, the realization that the rest of their evening was going to look very different, followed by the life of the members of The Witches – at least the two who remained of them.
"Erez, my brother, picked me up with the car from Tel Aviv for a meal in the streets," Netz recalls. "I called Inbal, and her mother told me she had just left for Tel Aviv. We got to the highway, and suddenly there was a crazy traffic jam on the opposite road. I looked to the left and saw Inbal's car, and the whole part of the driver was crushed. I started shaking and said to Erez, 'It's Inbal.'
"He tried to calm me down while our two nephews were sitting in the back. While the ambulances and fire brigade were working there, I realized it must have been her. It was atrocious. I wanted to stop, get out of the car and run, and Erez really held me. I started making phone calls, and Yael was the only one who believed me, because she saw it too. It was only from the way the car looked that I realized it was a serious accident. I arrived for the holiday dinner and literally fell apart there. It didn't make any sense at all. Of course there was no holiday dinner."
"A friend of mine worked at the municipal hotline and received a report about a car accident in which Inbal was involved," Cohen recalls that day. "I was in the car right in front of the Rishon LeZion bridge, on the way to my parents, and I saw a lot of cars stopping on the side of the road. At exactly the same time, I got a call from the hotline and verified data with me. I was told that Inbal had had a serious car accident.
"I was shocked and immediately called her phone, but there was no answer. I also called Yifat and Lillian [Schutz, the band's manager]. And nothing, no one answered. From there it rolled. I was the first to receive the message, and I immediately reached her parents. In the evening we already went to Corinne (Elal) and sat there, with all the shock and shock.
"Earlier that day, Inbal was still walking the streets with her mother. They bought things and chose clothes for the concert that was planned. She died dressed in the show's clothes. That day, she also went to her father's grave, and then was supposed to meet her boyfriend's parents for the first time. We had an amazing phone call at lunchtime and arranged to meet after holiday dinners - and that's it, we didn't meet. It's over."
"Such kind of freedom"
Right there, where and at the moment when it all ends, is the starting point of "Inbal Perlmutter - If It's Over It's a Shame", the new documentary about the soloist of "The Witches", which will premiere at the Docaviv Film Festival that opened yesterday and is considered one of its most central and intriguing. A fascinating and moving documentary about a character who has been talked about a lot in the nearly 26 years since her death, but never in the way this docu-series does – that is, straight from the horse's mouth.
For the first time ever, excerpts from Perlmutter's personal diaries, written before, during, and right up to her last day, are being revealed to the general public. The pieces, along with Perlmutter's illustrations and doodles, the result of unreasonable doses of creativity and the need to express it outside the world of music, are accompanied by narration in a voice similar to that of Inbal (by musician Neta Polturk). All these together, together with testimonies of those closest to her, paint a beautiful, delicate but disturbing portrait of a woman who is considered one of the most beloved and esteemed musicians who worked here at the height of the legendary Israeli rock wave in the Ninties.
"We tried everything." The "Witches" band, photo: Ronen Lalena, courtesy of Yes Docu, Docaviv
"If It's Over" — created by directors Sharon Lauzon and Abigail Sperber, and which will later air on yes Docu and STINGTV — is no longer a local rock and roll morc or the result of devotion to worn-out ethos about creativity, suffering and the connection between them. Thanks to the first collaboration of Sister Iris and her partner Michal Molcho, a narrative shrouded in mystery that for years consisted of different versions of truths, half-facts, rumors and speculation, is now shaping up into a clearer, more accurate picture of Inbal's last years. It does not answer all the questions surrounding her life and death story (or at least those that deal with the direct circumstances that led to her death on the road that day), but reveals many details about her that have not yet been revealed and assembles a picture of a turbulent, loved, talented and haunted person. Mostly haunted.
"I was born in 1973, Inbal and I are of the same generation," Sperber says. "I grew up in Jerusalem in a religious home, studied in an ulpana and hadn't heard of witches when they started in 1992. When their first record came out in 1994, I studied at the religious Ma'ala Film School, where I experienced my first love, which was a classmate of mine. It was a very scary time, but very exciting. I was still in the closet, everything seemed hopeless, and the witches brought something new, something different. There is some hope that somewhere in another world, beyond the mountains of darkness in Tel Aviv, there is a parallel world where you can talk about the things I feel.
"Although I didn't think I would belong to this world, it really was a stranger, but these songs accompanied the most significant and turbulent period of my adolescence. As in the song "True Fear" - "Passion burns from within, but what will the neighbors say?", or as Corinne says in the film - these songs brought something that had not been here before. That kind of freedom. It was such a time. At the same time, Rabin's assassination for me was an event that changed something in my life. The feeling that we in Religious Zionism are part of an exemplary society and that we are moral has been broken. Suddenly I felt that all these values were actually hiding fear and hatred. It was very clear to me that the world I live in would not be able to accept me, but it would be years before I came out of the closet."
"We wanted a story that made internal sense." Abigail Sperber, Photo: Yehoshua Yosef
Luzon, too, although she knew Perlmutter's work only in retrospect, sees it as the soundtrack to a formative period in her life, her years of film studies.
"The truth is that my token only fell when 'Last Recordings' was released (a post-mortem album released about a year after Inbal's death, with sketches of songs she recorded for a solo album; A.P.). I listened to him, and immediately understood what a huge creator she is," she says.
"בדיוק יצא לי לדבר עם חבר גרמני שהיה בארץ לפני הרבה שנים, והוא סיפר לי שהוא עדיין מקשיב לאלבום הזה, שאני הכרתי לו. יש משהו בענבל, במוזיקה שלה ובסוג היצירה הזה, הכל כך אישי ומלא כנות, שחודר עמוק. כמו איזו חברות. אני חושבת שהיא חברה שלי. התחברתי מאוד ברמה האישית למוזיקה, למילים, לכנות, לפצע. גם לפתולוגיה. גם אני הייתי חותכת את עצמי, כמו ענבל. אבל לא ידעתי, כשהקשבתי לה בזמנו, שהפצע שלנו דומה".
שנים אחר כך, כשהחלו לעבוד יחד בהפקות (לשתיים רקורד מכובד ומרשים של עשייה קולנועית), נסיעות ארוכות לאתרי צילום הולידו שיחות על אהבה שחלקו לזמרת. זכייה במענק פיתוח הוביל לניסיונות חוזרים לעניין גופי תקשורת וקרנות בסרט על ענבל, אך אלה שלחו אותן שוב ושוב לבצע תחקיר נוסף, כזה שיחשוף פרטים שלא נודעו עד כה על האמנית המנוחה.
"הבנתי איזו יוצרת ענקית היא ענבל". שרון לוזון, צילום: יהושע יוסף
חברה של אביגיל הבמאית התגלתה כבת הדודה של מיכל, ואחרי חיזור ארוך התרצו היא ובת זוגה איריס, אחותה של ענבל, שהקפידו לשתוק ולהימנע מעיסוק בנושא בפומבי במשך השנים, והחליטו לשתף פעולה. כשהסרט כבר היה בשלבי עריכה מתקדמים, לקראת עלייה מתוכננת ביום השנה ה־25 למוות, הציעו האחות ובת זוגה לצמד הקולנועניות את היומנים האישיים שכתבה ענבל, ומשם השתנה הסרט לחלוטין והפך להצצה נדירה אל תוך נשמתה. מאותו רגע הוביל את העלילה סיפורה האישי על פצע, חטא קדמון והתמכרות קשה. היומן חיבר קצוות פרומים וחידש גם לרבים מחבריה הקרובים של ענבל, כולל לאלה שחשבו שהגרסה שהם מכירים - לעיתים ישירות מענבל עצמה - היא הנכונה.
"לא רוצים לראות"
"כשנודע לי על היומנים הייתי בשוק. פתאום התגלו כל מיני דברים שמעוררים כאב חדש", מספרת כהן, מתופפת הלהקה ומי שעבדה עם פרלמוטר בימיה האחרונים על הופעת חזרה לבמות, אחרי הפסקת פעילות ארוכה. "ענבל נתנה לכל אחד לראות צד אחר שלה. אני למשל הייתי אנטי־סמים, ובתחילת ההיכרות שלי עם ענבל היא הוציאה פתאום ג'וינט באמצע חזרה והתחילה לעשן. לא הבנתי מה אני מריחה. שאלתי אותה - והיא צחקה, ואז נורא נעלבתי. אמרתי לה, 'איך את עושה את זה מאחורי הגב שלי?'.
"היתה לנו הופעה אחר כך ולא דיברנו עד לרגע שהגענו לבלאנס, ואז היא באה אלי, עם כל היופי והאמת שלה, נתנה לי דיסק עטוף של 'רייג' אגיינסט דה מאשין' ואמרה: 'יעל, אני מצטערת, לא אעשה דבר כזה יותר'. והיא באמת לא עשתה דברים כאלה לידי, כי היא ידעה שאני לא מכילה את זה. אחרי כמה שנים, כשהיא כבר התחילה להתעסק עם סמים יותר קשים, אני הייתי הראשונה שהיא באה אליה וביקשה עזרה. היא בכל זאת ידעה שאעשה הכל כדי לעזור לה".
ענבל פרלמוטר. המתופפת יעל כהן: "בזמן אמת לא שמתי לב למשהו חריג", צילום: רונן ללנה, באדיבות yes דוקו, דוקאביב
לא שמתן לב עוד קודם לכן לשימוש הגובר שלה בסמים קשים?
"הפסקנו לעבוד יחד כלהקה שבעה או שמונה חודשים לפני כן. זה קרה אחרי שנקבעה לנו הופעה במועדון הלוגוס, נמכרו כרטיסים, הקהל כבר הגיע, וענבל לא היתה. היא נסגרה בביתה ברחוב המכבי, ולא יכלה להביא את עצמה להופעה. התנצלנו, החזרנו לכולם את הכסף ואמרנו: 'אוקיי, עושים חישוב מסלול מחדש. אי אפשר להמשיך ככה'. היינו קובעים פגישות באקו"ם או ב'אשכולות', והיא היתה מבריזה. יפעת ואני אמרנו שברגע שזה פוגע בתפקוד של ההרכב ובכבוד לקהל זה נגמר.
"חשדנו שמשהו קורה כבר בהשקה של התקליט השני. שמעתי אותה באוטובוס מדברת על קוקאין, היו לה כאבי בטן, אבל מהתמימות שלי החלקתי את זה ולא ידעתי מה אני שומעת. היו כל מיני תופעות, למשל שהיא הזיעה נורא בהופעות. אחרי ההופעה בלוגוס שהיא לא הגיעה אליה עצרנו, וכשהיא ביקשה ממני אחרי תקופה עזרה בפעם הראשונה, שמחתי שהיא מספרת לי. זאת אומרת חשדנו, אבל לא ידענו שהמצב עד כדי כך רע ושמדובר בהזרקות של הרואין וכל מיני דברים איומים כאלה. יש לי נקיפות מצפון, אבל אומרים לי 'הייתן ילדות', 'היית הריבוע בהרכב הזה', 'מה כבר יכולת לעשות?'".
"ענבל נתנה לכל אחד לראות צד אחר שלה". יעל כהן, צילום: יהושע יוסף
נץ: "אם זו היתה סיטואציה שמתרחשת היום, אני בטוחה שהייתי קולטת מהרגע הראשון. בזמנו הבנתי שקורה משהו, אבל לא ידעתי לשים עליו את האצבע. ההתנהגות שלה היתה מוזרה - התרחקויות, דאונים, צלילות. פתאום היא מאחרת ולא מגיעה, ועצבים. אתה רואה שהבן אדם הופך פתאום להיות כמו מת מהלך. הבנתי שיש בעיה, ואז היא פשוט סיפרה לנו. שמע, אנשים בוגרים מאיתנו לא קלטו את זה. זה הזוי, אבל זה המצב. לפעמים אולי אנשים גם לא רוצים לראות".
כהן: "כשהיא באה וגילתה לנו, ניסינו הכל - גייסנו כספים בשביל איזו זריקה שמנקה אותה, מחליפה לה את הדם, והיא היתה צריכה לקחת כדור בכל יום במשך שנה. המון אנשים נרתמו, אבל כבר ביום למחרת הגיע דילר לבית שלה והכל הלך. אחרי זה היא ניסתה עוד כמה פעמים להתנקות, אבל ברחה ממוסדות.
"ממש בסוף, כשהיא באה אלי ורצתה שנחזור לעבוד כלהקה ונופיע שוב, לתחושתי היא כן רצתה להצליח. זה מה שאני ידעתי וחשבתי. בשיחה האחרונה שלי איתה חשבתי שהיא כבר נקייה. היא היתה במערכת יחסים חדשה ודיברנו על זה. שאלתי אם היא אוהבת את הבחור החדש שלה יותר מאשר את הקשר הקודם, והיא ענתה 'בטח'. האמנתי אז שהיא נקייה ושתעשה הכל כדי לשמור על זה. חשבתי שבאמת יש לה סוף־סוף אהבה גדולה שהוציאה אותה מהכאב הגדול, אבל היומנים מראים שהדברים קרו אחרת.
יעל כהן: "ענבל מתה כשהיא לבושה בבגדים שקנתה עם אמא שלה באותו יום להופעה. היא הלכה גם לקבר של אבא שלה ואחר כך היתה אמורה לפגוש בפעם הראשונה את ההורים של החבר שלה. קבענו להיפגש אחרי ארוחות החג - וזהו, לא נפגשנו"
"בזמן אמת לא שמתי לב למשהו חריג. היא אפילו התחילה ללבוש חולצות קצרות, וכל הזמן הראתה לי שהיא כבר לא מזריקה בידיים, כי קודם לכן הידיים שלה היו מחוררות. ממש שמחתי, וגם היתה אחלה אווירה, שוב קטעים וצחוקים שלנו. מצד שני, היא כן היתה חלשה ורזה ונראתה לא טוב. יפעת ואני היינו מדברות בצד ומפחדות שיקרה לה משהו על הבמה מרוב שהיא היתה רזה. הפחד שלי היה שהיא לא תצלח את ההופעה מבחינה פיזית, אבל הייתי בטוחה שהקהל יאהב ויחבק וראיתי שהיתה בה האמביציה הזו, לחזור ולהיאחז במשהו.
"אני זוכרת שבחזרה האחרונה שלנו לא יכולתי לנגן כי קרה לי משהו ברגל ונורא התבאסתי, ואז היא זרקה לי משהו שכל הזמן הדהד לי בראש. היא אמרה: 'את תצטערי על זה', וצחקה. זה יושב לי כל הזמן בראש. מה רצית להגיד לי בזה? אבל זה כמו שכשהכרתי אותה היא אמרה לי 'אני באתי לזמן קצר'. היו לה כל מיני משפטים הזויים כאלה שאתה לא יודע איך לאכול אותם, ואז, במקום ההופעה, קברנו אותה".
"לפעמים אולי אנשים גם לא רוצים לראות". יפעת נץ, צילום: יהושע יוסף
"הרגשה של הדרה"
השאלה הראשונה שעולה מעצם קיומו של הסרט בצורתו הנוכחית, כלומר כשהוא מובל על ידי סיפורה והדבר הכי קרוב לקולה של ענבל, היא - למה עכשיו?
"הגיעו אלינו הרבה פניות לאורך השנים, אבל בעצם אף פעם לא שקלנו אותן ויש לזה סיבה", מסבירה מיכל מולכו את חשיפת יומניה האישיים של מי שהיתה אחותה של בת זוגה וחברה שלה. "הסיבה שלא שיתפנו פעולה היא שענבל, חודש או חודשיים לפני מותה, ביקשה מאיתנו שאם היא תמות שלא נדבר על החיים האישיים שלה ושלא יעשו ממנה יוסי אלפנט. זה מה שהיא אמרה, וזה חי מאוד חזק בזיכרון של איריס ושלי.
"היינו איתה באוטו, היא השמיעה לנו את הסקיצה של 'יש לך שמש' (גרסת כיסוי ללהיט של גלי עטרי, שאותה הקליטה פרלמוטר עבור מהדורתו הראשונה של פרויקט הקאברים "עבודה עברית"; ע"פ). המצב שלה לא היה טוב. זו בעצם הסיבה שבגללה במשך כל השנים לא שיתפנו פעולה, מתוך כבוד לבקשתה של ענבל.
"אביגיל, הבמאית, קיבלה את הפרטים שלי דרך בת דודה שלי ובגלל זה הסכמתי לדבר איתה. זה לא היה משהו רגיל. במשך שנים אמרנו 'לא, מה פתאום'. נפגשנו איתה ועם שרון, שביימה איתה, והן אמרו לנו: 'מצידנו תגידו רק את המשפט הזה, של למה אתן לא מדברות על הנושא'. אנחנו לא גרות בישראל מאז 2005, ובאף אחד מהאירועים לזכרה של ענבל לא פנו אלינו או דיברו איתנו שנשתף פעולה עם פרויקט כלשהו, פרט למשהו שצולם עבור הסדרה 'האלבומים' של יואב קוטנר. איריס לא התראיינה מסיבותיה שלה, היא פשוט לא אוהבת תקשורת, אז באמת היה לנו איזשהו ניתוק ממה שקורה בארץ. כששמעתי את השאלות של היוצרות, הבנתי שההחלטה לכבד את הבקשה של ענבל שלא לספר את הסיפור שלה לא באמת מכבדת אותה".
למה הכוונה?
"היה נרטיב מסוים שהתקבע אחרי מותה והוא בעינינו לא מדויק, בלשון המעטה. אחרי הראיון הראשון שלי עם שרון ואביגיל היתה לי שיחה מאוד קשה עם איריס. אמרתי, 'תקשיבי, באמת טעינו כל השנים האלה'. חשבנו שאנחנו עושות את הדבר הנכון, שאנחנו מגינות על השם של ענבל בזה שאנחנו לא מדברות, אבל השקר הוא אף פעם לא ההגנה הטובה ביותר - ומה שהסתובב היה השקר. יעל כהן, למשל, באמת האמינה שענבל היתה נקייה.
"ואז עלתה השאלה אם הגיע הזמן לשקול מחדש את הגישה ולשאול את עצמנו אם באמת הדבר הנכון למען זכרה של ענבל הוא לספר את האמת, כי אנחנו שתקנו אבל אחרים לא שתקו, אז הבקשה שלה לא כובדה גם ככה. בעצם, ההישג הגדול של אביגיל ושרון הוא שהן הצליחו לגרום לנו להבין את הפער בתפיסות. ידענו שהיא לא תגיע להופעת האיחוד, היא לא יכלה להגיע להופעה ולתפיסתי היא לא היתה עומדת בעוד נו שואו. זה היה מאוד עצוב. אתה רואה תאונת רכבת לנגד עיניך.
מיכל מולכו: "אי שיתוף הפעולה שלנו לאורך כל השנים נבע מתוך בושה של ענבל, אבל האמת תמיד יותר טובה, לא משנה כמה היא כואבת. ענבל היתה הרבה דברים, בהם גם מכורה. בן אדם הוא לא רק דבר אחד, זה חלק מהיופי שלנו"
"ברגע שהיא חזרה לתל אביב, אי אפשר היה לחזור אחורה. היא סיפרה לנו שהיא ניגנה עם מוזיקאי, לא משנה מי, והוא ניסה לשכנע אותה לעשן הרואין במקום להזריק, והיא אמרה, 'אבל זה לא אותו אימפקט'. זה לא משהו שמספר לך מישהו שנמצא בדרך החוצה".
ענבל פרלמוטר. מיכל מולכו: "היומנים שלה לא עזבו אותי, מה שיש בהם הוא כל כך נפיץ", צילום: רונן ללנה, באדיבות yes דוקו, דוקאביב
אילו עוד תפיסות היה חשוב לכן להפריך?
"היו דברים שמאוד כאבו לנו. הראשון היה האמירות. ליליאן, מנהלת הלהקה, מאוד דאגה לענבל וראתה את עצמה כמו אמא שלה, או לפחות הציגה את עצמה ככה. זה מאוד פגע בעפרה (האם), וכמובן באיריס. לענבל היתה משפחה - ומשפחה אוהבת. הרעיון כאילו רק ליליאן שמרה והגנה עליה, שזה לפחות מה שהרגשנו שיוצא, הוא פשוט מעליב כי זה לא היה נכון. האם ליליאן באמת אהבה אותה? אין לי ספק, אבל אין אחד שפגש את ענבל ולא אהב אותה. לענבל היה קסם. היתה לה היכולת לגרום לכל אחד להאמין שהוא החבר היחיד שמכיר אותה באמת. גם לי היא עשתה את זה. אני פשוט ידעתי שהיא עושה זאת לכולם, אז לא קניתי את הסיפור.
"לכל מי שהיה בקשר עם ענבל היתה ההרגשה שרק הוא יודע במה היא משתמשת, מתי וכו', אבל היו לזה גם צדדים פחות יפים. למשל, אם אני לא עונה לטלפון אז היא נעלמת כי אני לא שם בשבילה. אני מתארת לעצמי שהיא עשתה את זה לכולם. יש לי תואר בקרימינולוגיה, אז היתה לי איזושהי הבנה שחלק מזה הוא פשוט מניפולציה של מכור.
"אז היתה מין תחושה שהמשפחה לא סופרת אותה, והיו גם כל מיני אירועים בהקשר לכך. כבר באירוע הראשון, שנערך ביום ה־30 למותה ולא דיברו לגביו עם איריס, היתה הרגשה של הדרה. בסופו של דבר מי שחיו עם המציאות והכאב אולי הכי הרבה היו בני המשפחה".
בשלב מסוים התקבעה תפיסה שאתן עושות סוג של "גייטקיפינג" לכל דבר שקשור לענבל.
"בוא, זה חלק מהשם שיצא לנו, שלא לדבר על כך שהיה מי שהציג את איריס בתור מפלצת. שני דברים אנחנו לא: תאבות פרסום או תאבות בצע, אני חושבת שזה די ברור. ענבל לא רצתה שהתקליט הלא גמור שלה ייצא, היו לה מחשבות אחרות, מוזיקליות. היא אמרה חד־משמעית שהיא לא רצתה שהוא ייצא. זה סקיצות, זה לא גמור, זה לא מייצג אותה כמו שהיא".
אבל בסוף הוא יצא ונחשב לקלאסיקה.
"ענבל נהרגה, והיינו צריכות לדאוג לאמא שלה ולטפל במיליון דברים. זו היתה תקופה נוראית, אני לא צריכה להסביר למה. וב־30 שלה נערך אירוע לזכרה בלוגוס ובוצעו בו שירים מ'הקלטות אחרונות' בלי שידענו. רצינו למנוע את היציאה של התקליט הזה, כי זו היתה בקשה מפורשת של ענבל, אבל נאמר לנו שמכיוון שהשירים כבר הושמעו - אי אפשר לעצור את זה. האם זה נכון? לא נכון? אני לא יודעת לענות. האם אני חושבת שהתקליט הזה טוב? כן, הוא מדהים, וטוב שהוא בחוץ. אבל לא ככה ולא אז.
"עכשיו, עם הסרט, אני לא יודעת אם הנרטיבים ישתנו. אני יודעת שכן היה חשוב לנו בנקודה הזו, ויעל בסוף הסכימה והבינה מאיפה אני באה, שהנרטיב היותר מדויק מבחינתנו הוא זה שיהיה בחוץ.
"חשוב לי להדגיש שלא כל היומנים הגיעו לצוות והם בשום שלב לא עזבו אותי, כי מה שיש שם הוא באמת כל כך נפיץ בעיניי. גם דברים שלא מקדמים את העלילה ויש בהם ערך רכילותי. אז אמרנו בשביל מה? אלה חומרים קשים, מאוד אפלים".
המנהלת, ליליאן שוץ, היתה בהחלט דמות חשובה בחייה של ענבל, ושל המכשפות בכלל. היא מדגישה כי מבחינתה היה מדובר בדאגה מקצועית. "היה מאוד ברור שאהבתי אותה, אבל בתור מנהלת, אפילו לא חברה", היא אומרת. "ענבל היתה אמן אמיתי, כותבת ומוזיקאית בחסד, גיטריסטית אדירה ובן אדם טהור. בתור מנהלת אישית תמכתי בה בכל מה שהיא היתה צריכה בכל רגע, אבל אף פעם לא התערבתי בחיים הפרטיים של האמנים שייצגתי והפקתי, כולל ענבל.
"ההיסטוריה שלי עם ענבל נמשכה רק שלוש שנים וחצי, אולי טיפה יותר, אז בכלל ברור שהמשפחה היא תמיד הדבר הכי חשוב, אין לי ספק בזה. אני אף פעם לא ניסיתי לבוא במקומה, ואם צופים בחומרי הסרט אפשר לראות שהתייחסתי בכבוד מאוד גדול לענבל ולמשפחה".
מינונים בלתי סבירים של יצירתיות. איורים ורשימות מיומנה של ענבל פרלמוטר,
"סוד הצמצום"
"אם זה נגמר זה חבל" נמשך 87 דקות, אבל בקלות יכול היה להכפיל את אורכו. היחס בין זמן פעילותה של פרלמוטר לבין ההשפעה והחותם התרבותי שהותירה נראה כמעט בלתי הגיוני, בעיקר כשמבינים כמה סיפורן של "המכשפות" חוצה את זה של להקה סטנדרטית. הוא מכיל בתוכו, כפי שהסרט מציג, תובנות על כישרון נדיר, חברות, אהבה, טראומה והרס עצמי, וזאת מבלי להיכנס לנושאים כמו מגדר, דו־מיניות וסקסיזם.
בקטעי ארכיון של אירוחים טלוויזיוניים שמוצגים בסרט קשה לפספס את יחסם של המראיינים הגברים אל שלוש הנשים המחוספסות שמולם. דודו טופז, כדרכו, מדגיש למשל את המילה "רטובה" כשהוא מקריא את מילות "עד העונג הבא". יאיר לפיד (הקורקטי והחביב, ייאמר לזכותו) מתקשה לקשר בין הזמרת הצנומה שעומדת מולו לבין הצלילים הצרודים הבוקעים מגרונה. והגדיל לעשות חיים צינוביץ', שקבע בשידור כי כל מכשפה זקוקה למקל בין הרגליים.
"אסף אמדורסקי אומר, בקטע שלא נכנס בסוף לסרט, שהיתה איזו התנשאות כלפיהן כנשים, כלהקת רוק נשית", אומרת שפרבר. "אם צופים בסרט, רואים שזה חלק מהתקופה, בכל התחומים. היו שוביניסטים גם במוזיקה, ומה שחיים צינוביץ' אומר - אני לא חושבת שמישהו יעז לדבר ככה היום. אמדורסקי אמר שבאמת כל המילייה הזה לא התייחס אליהן ממש ברצינות בהתחלה".
באמת בולטים בהיעדרם בסרט כוכבי התקופה האחרים. אין ייצוג ליתר להקות הגל ההוא, שהמכשפות היו חלק ממנו.
"היו לנו ראיונות עם אמדורסקי וערן צור, המון דברים יפים שלא נכנסו לסרט. גם עם אנשים שהיו קרובים אליה, רונה קינן למשל. אבל בסוף זה מה שקורה בסרטי דוקו. סוד הצמצום".
גם רצח רבין, שהתרחש בתקופה ההיא, לא מוזכר, למרות שענבל התבטאה בנושא וגם שרה את "חמדת אבות 2" באירוע לזכרו.
"We wanted to build a story that made internal sense. I can say that for me, too, there are a lot of very significant things at that time – for example, for the gay community, like the witches and the rise of Dana International – but these are things that are outside its inner story. They are from a socio-cultural background, and in the end we decided to go for the most internal conflicts and the closest people."
Abigail Sperber: "When the first record of The Witches came out, I studied at the religious Ma'ala Film School, where I experienced my first love, for a classmate. I was still very much in the closet, everything seemed hopeless, and they brought something new, some hope."
One of those close people is musician Ram Orion, a good friend of Inbal's and the person who recorded "Inbalance" with her, an album that can now be downloaded on Bandcamp or listened to on YouTube, but has never been officially marketed and cannot be found on well-known streaming platforms. Orion experienced Perlmutter in many ways, and in his opinion the gender issue served the witches well.
"It wasn't unusual for bands to look down on other bands," he says, separating Amdursky's statement from male-female relations. "I just can't see the negative side of it. Inbal was really a very interesting character, and the idea of a girl band back then was very attractive, and rightly so, but Inbal could also cover it."
Do you think its deterioration may also be related to the meteoric rise? In the film it seems as if everything happened relatively easily and very quickly.
"They came up super fast, that's true, even before the first album came out. They recorded a cover of 'Magic on the Sea of Galilee' and became something people know, but it wasn't such a strange thing in the context of that time, because the ratings for each such coverage were huge. Yes, there was quick hype and extensive coverage. Back then, there were three newspapers, two radio stations playing music, and two television stations where everything on display makes you a household name. That's how it worked then.
"But Lillian and Corinne Allal recognized their talent, ability and work ethic, so the witches also had a supportive professional environment almost immediately. That's not a bad thing. They really gave work and everything they did was coverage. They grinded shows, their debut album really succeeded. There was no failure of exposure too quickly."
"I can't get into Inbal's head," Orion adds, "but as much as I can it doesn't seem like these stories about American bands that are very successful, touring for 250 consecutive days every day in a different city and every night at a different party. These are circumstances from which it is difficult to come out healthy, but in her case it is still Israel. You go to a concert, you go home, you sleep in your bed and you get up every morning to the same street. These are not the myths of success that drove a person to death."
"At the time, we didn't know anything," says radio personality Yoav Kutner, a friend of Inbal's and considered the first music journalist to give the band significant exposure.
"I try to remember when I knew, and I think by 1995 I already knew. We did this kind of column where the witches, Corinne Allal and Dana Berger, called it 'Witches' Night' and I was the host and I drummed on some song. I was curious, but I was firm and it was strange to me that always, both winter and summer, she would walk in long sleeves. After that, it turned out that she would inject and hide the marks.
"In real time, we didn't know anything." Yoav Kutner, Photo: Efrat Eshel
"We were actually in touch, I would come to her house and bring her records and CDs, but it was never discussed. I knew she was addicted and that she was in rehab, but it didn't come up in front of me. A few days before she died, I saw her on the work street, I remember the encounter as if it were today. She was thin and very pale, her hair was purple and she looked like a complete person, without energy, like a blank sheet of paper, something terribly scary, but it was already late. What I remember from the time I got to know them, of the beginning and all their blossoming, is that she was very positive and energetic – but there was always sadness inside. In the smile you felt that something was very painful, but that's the wisdom of hindsight."
Yoav Kutner: "A few days before Inbal died, I saw her on Labor Street. She was very thin and pale, a complete human being, she looked like a blank sheet of paper, something scary. In the beginning, in their bloom, it was positive and energetic – but there was always sadness inside."
"Unfolding tragedy"
This pain is precisely the central theme that Dooku is trying to explore. Gently and without establishing definitive facts, Sperber and Luzon speculate about the depth of Inbal's trauma and its origins. Among other things, the issue of her complex relationship with her father is raised. On the one hand, there was a close bond between the two, even more so than is customary between fathers and their daughters, as she herself wrote in her diaries. On the other hand, the fact that he was shell-shocked and the post-trauma he suffered greatly influenced family life.
His death, just before the witches broke out, was a breaking point in the musician's life, but his life and family life also created deep residues. Abyss of darkness into which she sank, and from which she tried to escape every time she ran away from treatment, contacted drug suppliers, assaulted people in her life or broke a promise.
"We don't have a hundred percent answer as to where she first met heroin," Sperber says. "We were told about a trip to Berlin at the very age of 18, before the army. It was her first experience, really before it all happened. She had another trip, after she was released. She went to London before the witches' era, and that's probably where she was already connected to it."
Sharon Luzon: "Not only was Inbal's father shell-shocked and tragically died, but when he was young, his father committed suicide. It's an intergenerational transfer of tragedy, and realizing how deep it is was a significant discovery that helped me understand Inbal's black hole."
"When I'm given the option to tell a story, something like Daddy Ishioz is a very significant subject for me," Lauzon says. "The tragedy of the family goes back and forth, and that's one of the things that meant a lot to me. Not only was Inbal's father shell-shocked and tragically died, but when he was young, his father committed suicide. It's a rolling tragedy, an intergenerational transmission of tragedy. Realizing how deep it was was a significant discovery for me, which helped me understand Inbal's black hole."
"Inbal was diagnosed with bipolar personality disorder, and there was also talk about borderline personality," Molcho says. "In retrospect, drug use also started earlier. It didn't start with rock and roll, but long before it. She told me that at the age of 12 she took her father's anti-epilepsy medication. I'm just saying what she said, I can't tell the truth, but the story there was very deep and long."
The circumstances of Perlmutter's death are also unclear – and to this day it is unclear whether it was a suicide or a car accident. "The realization we got at the end of the film was that it didn't matter," Lauzon says, "the tragedy was there all the time."
The second possibility itself raises questions, since the pathological postmortem report determined that no traces of drugs or alcohol were found in Perlmutter's body. Molcho admits that she has no explanation for this and vehemently denies the credibility of the findings after death. This is based on her personal experiences with Inbal.
"I don't believe the report, it's not possible," she explains, "and the reason I say it's like that is because Iris and I had been with her the night before at a U2 concert in Yarkon Park, and she was the most drugged I've ever seen her. How drugged? After about an hour of performance, she looks at Iris and me and says, 'Wow, how weird that they play the same song on a loop.'
"She went for a moment to buy herself a drink, and didn't see the way back. At the end of the evening, I asked a good friend of mine who was there to do a favor and take her into Tel Aviv, because we didn't want to enter the city because of the traffic jams. When she dropped Inbal off, she asked me, 'Tell me, what's going on with her? Is everything ok? She fell asleep in my car, and every time the police passed, she bent down and went under the dashboard.' Inbal was drugged, and anyone who saw her at the concert couldn't miss it. It can't be that there weren't any remains the next day."
אז איך מסבירים את התוצאות כפי שפורסמו?
"אני מודעת לכך שזה מה שיצא בנתיחה, וביררתי אם יכול להיות לכך הסבר. יש משהו שאני לא יודעת אם הוא אפשרי בכלל מבחינה כימית, אבל התאונה היתה ביום רביעי והנתיחה היתה ביום ראשון. האם הסמים יכולים להתפרק בגוף כשהבן אדם מת? אני לא יודעת, זה הדבר היחיד שחשבתי באותו זמן. אני לא יודעת אם הסמים יכולים להתפרק מהמערכת, אני בספק, אבל היא היתה מאוד מסוממת".
בסופו של דבר, זו באמת הפעם הראשונה שאתן חולקות את הסיפור הזה, שעיקרו הוא שהיא פשוט לא רצתה להיזכר כג'אנקית.
"אי שיתוף הפעולה שלנו לאורך כל השנים נבע מתוך בושה של ענבל, אבל האמת תמיד יותר טובה, לא משנה כמה היא כואבת. בן אדם הוא לא רק דבר אחד. מה זה ג'אנקי? מי שהוא מכור לסמים הוא בן אדם עם מחלה, ולא הוגן להציג בן אדם רק בתור חולה. ענבל היתה הרבה דברים, בהם גם מכורה. בן אדם הוא לא רק דבר אחד, זה חלק מהיופי שלנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו